ליל בורבוט

2024 מְחַבֵּר: Sebastian Paterson | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-16 13:50

סיפורי דיג

איור 1

סוף אוקטובר. רוח צפונית תלולה שרקה בין החוטים, הסיטה באלימות את העצים בגן, הסיטה עננים אפורים-עופרים על פני השמים, שממנו נפלו כדורי שלג או זרמי מים קפואים מיהרו למטה. במילה אחת, מזג האוויר, כמו שאומרת החוכמה העממית, כאשר "הבעלים לא ייתן לכלב לצאת לחצר."

עם זאת, דבקנו באמרה אחרת: "אושר בורבוט הוא מזג אוויר קר ומרע." הקורא הבין שהחברה שלנו, אולג, אלכסנדר ריקוב ואני, הולכים לחפש בורבוט. "רק תחשוב, האם התכוונת לתפוס בורבוט", יחליט הקורא, "מדוע קל יותר לדוג אותו: הטורף הזה הוא כל-אוכל ומקבל על עצמו כל דבר".

זה באמת כך, רק אנחנו היינו תופסים את הדג הזה לא "עם שום דבר", אלא אך ורק עם נענע. מכיוון שהיינו שלושה מאיתנו, החלטנו להשתמש בשלוש ג'יגים עופרת שונים (ראה איור 1). מיד עלתה השאלה: מה לשים על וו הנענע? אולג הציע לדוג רק בנענע בלי זרבובית.

עם זאת, ריקוב דחה את הרעיון הזה באומרו כי לטענת דייגים רבים מספר העקיצות במקרה זה פוחת בחדות. במילה אחת, יש צורך בהתקשרות של וו הנענע, אבל איזה בדיוק? בהפגנת מודעות, הביא רייקוב דוגמה מתוך ספר בו המחבר טען בסמכות: "זרבובית בכל עת - כניסת ציפורים, חיה, שוכבת, עם ריח של דגים, במיוחד גס ודגיג, תולעים, צפרדעים."

בתגובה, אולג ואני חייכנו בספקנות: ידענו מניסיון ש בורבוט יכול לקחת על עצמו דג חי, תולעת, צפרדע, אך אין זה סביר לנגוס ב"כוכבי ציפורים "ו"דגים מעופשים וטועמים". זהו מיתוס דיג מתמשך נוסף. בכל מקרה, הטורף הזה מעדיף טרף טרי.

לכן, הכנו שתי אפשרויות לפיתיון: תולעי זבל וצליבים קטנים. הכנו חמישים רצועות עם ג'יג'ים. היינו משוכנעים זמן רב: כאשר לדוג, לדוג, עם חכה צפה או תחתונה, דג זה בולע את הקרס בפיתיון כל כך עמוק שלעתים קרובות קל יותר לנתק את הרצועה ולקשור חדש מאשר לסבול על ידי משיכת הוו מפיו של הטורף.

יצאנו לדוג לפני חושך. כשהגענו לשם, היה חושך בלתי חדיר. ולמרות שלכל אחד מאיתנו היה פנס, הם הדליקו אש. ובכלל לא מכיוון שבפרסומי דיג רבים טוענים כי בורבוט, כמו מגנט, מושך אש. רק אש, לפחות מחייה איכשהו את החושך המעגלי.

קרוב יותר לחצות התחיל להיות קר בצורה ניכרת, וברד כבד ירד מהשמים. עם זאת, למרות צרות מזג האוויר הללו, התחלנו לדוג. כל דייג בוודאי חווה את התחושה המרגשת של המתנה לביס הראשון. כמעט ולא היינו צריכים לחכות לתחושה הזו.

אתחיל עם עצמי … ברגע שהמורמישקה גרגר למים, עקיצה עקבה, או ליתר דיוק משיכה, התחברתי מיד ואחרי כמה רגעים היה לי בערבוט בערך מאה גרם בידיים. לחברי היה אותו דבר. בורבוט (וכל הקטנים!) נלקחו כמעט ללא הפסקה.

הרושם היה שהדגים, כמו בפרסומת הידועה, רק חיכו לנו. כשאנחנו תופסים דגים אחרים, במיוחד שלווים, בהחלט היינו מרפים מדגים קטנים כאלה. עם זאת, מיני בורבוטים בלעו את הנענע כל כך עמוק שהם יצטרכו לשלוף אותו יחד עם הגיביות.

כדי להימנע מכך, נקטתי בתחבולות. זורק את הנענע ומבלי להמתין לנגיסה, שלף אותה מיד מהמים. אבל, למרות כל הטריקים, שתי תוצאות התבררו: או שהבורבוט לא הספיק לקחת את הפיתיון, והתברר שהגבס היה ריק, או שהוא תפס אותו בחוזקה. והיא עדיין עשתה שינוי קטן במיוחד.

באופן לא רצוני עלתה השאלה: איפה הבורבוטים הגדולים יותר? למה הם לא לוקחים? או שמצאנו למעין גן ילדים בורבוט? לא הייתה תשובה, כמובן. כמובן שאם היינו לדוג לדוגמא בעזרת מוט צף, היינו יכולים לנסות להיפטר מהעקיצות של דברים קטנים על ידי הנחת ווים גדולים. אבל עם ג'יג, אפשרות זו לא עובדת, מכיוון שלכל הפתקים יש ווים קטנים.

בערך באחת לפנות בוקר הנשיכה נחלשה בצורה ניכרת. בנוסף, הברד הוחלף על ידי שלג. והחלטנו פה אחד לסיים את טיול הדייג. בחשיכה למחצה, בתוך דייסה מושלגת, הם איכשהו אספו את בורבוט הגביע וגררו את דרכם חזרה. בדרך, רטוב וקר, אני (כנראה, כמו חברי) חוויתי רגשות אמביוולנטיים. שביעות רצון מנשיכה מעולה ואי שביעות רצון מהתפיסה: למעשה רק מטגנים קטנים.

אחרי טיול הדייג הבלתי נשכח הזה, לעגנו אחד לשני זמן רב: הם אומרים, לא כדאי לנו לנפנף אחרי בורבוטים!? וכולם, שנזכרו באותו טיול דיג באוקטובר, רעדו שלא מרצונם ובוודאי היו אומרים: "ברררר, בלרררר!" הטיול באוקטובר לבורבוט התגלה כל כך משעשע.

אלכסנדר נוסוב