הגן שלי הוא חיי הקיץ שלי

2024 מְחַבֵּר: Sebastian Paterson | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-16 13:50

מהעורך: אנו מציגים את הספר הראשון בסדרה "גני צפון-מערב", שיוצאת בהוצאת הספרים "אוסף רוסי". החדשות הטובות הן שבסנט פטרסבורג היו פרסומים על עיצוב נוף וגינון, שהם לא רק שימושיים לקריאה, אלא גם נעימים להחזיק בידיים ולעיין בהם. בין המחברים ושותפי הסדרה הם מחברי כתב העת שלנו. באישור המו"ל אנו מדפיסים מחדש את אחד הפרקים בספר זה. בגיליונות הבאים נציג בפני קוראינו חידושים נוספים מסדרה זו.

לא רחוק משמורת פושקינסקי גורי בדרך לנובו-רז'ב נמצא הכפר אלטון. לפני המהפכה זה היה אחוזתו של הרוזן לבוב, והוא נקרא אלטונה. הייתה שם טירה אמיתית עם מגדל תצפית וחממה שבה גידלו מלונים וענבים. היו שם גם מזקקה ומחסן אבן צבעוני עם קערות אבן גדולות שנחפרו באדמה. בית כרכרות חד-זוויתי, אגם קטן ויפהפה עם מעיינות רבים, שני פארקים עם מערכת סמטאות רדיאלית ובריכה שנחפרה בצורת דרום אמריקה וצפון אמריקה עם פסל עתיק על העפר שרדו עד היום. אבל האדומים הגיעו, והספירה יצאה לחו ל. ואז הגיעו הגרמנים. בצאתם הם פוצצו את הטירה. תקופה ארוכה של קרבות לקציר החלה, ודשנים אוחסנו בקערות אבן ואז פרסטרויקה פרצה.

אה, אני מצטער, כי התכוונתי לספר לך על הגן שלי. במקום זאת, רציתי לספר לך על חיי השניים - על חיי הקיץ, השונים בצורה מדהימה מהחורף כמו שהקיץ מחורף. חיי הקיץ שלי מתחילים באפריל, ואז אוכלוסיית אלטונה גדלה באדם אחד, כלומר אני. חיי החורף מגיעים תמיד באוקטובר, ולמרות שהם כופים קצב עסקי דמוי עיר, חיי הקיץ לא נעלמים כליל. הוא זורם כמו נהר תת ימי אי שם מתחת לערוץ מקביל, מזכיר את מה שקרה, ומצפה מה יהיה.

וזה יקרה שבבוקר אחד אני מתעורר, או ליתר דיוק, אפילו בחלום, אתחיל לסדר את הדאגות של אתמול: "… בקש מהעורך לבדוק את הפריסה המוגמרת, צפה בדוחות הרבעוניים …", פקח את עיניי וראה מחוץ לחלון את החלון המקושת של בית המאמנים עם הסבך הכהה של הכשות בשנה שעברה. לורד, תפארת לך, לורד, אני באלטון! אני לא מאמין שהנס קרה שוב. וכך, בחדר חלוק וגלוזות על פרווה, כאילו מכושף, "אל תאכל, אל תעשה פימשי", אני משוטט בשבילי חיי הקיץ; בעיניים, באף, באוזניים, אני מנסה לתפוס ראיות שאין עליה עוררין על נוכחותה. הנה זרזיר שיושב על עץ אלון ישן ליד הבאר, במקורו יש תחרה כלשהי, כנראה אזוב. כרכומים ואירידודיטומים שבקעו מתחת לעץ התפוח, כל כך חכם!

לאצ'יק ג'ינג'י מסתכל עליי בקשב ומחייך בלשונו תלויה: הוא יודע, בחור ערמומי, שלא אלך לטייל איתו בחלוק, מה אם? ליד הבריכה, היונים - אני לא אתקרב, תן להם לשתות. גזעים כהים של עצי טיליה ישנים, עצי תפוח עם ענפים שנשרו מהקציר של השנה שעברה, סבך בלתי חדיר של לילך יוצרים נוף גרפי שלם. בבית המרחץ יש אלון שני, או ליתר דיוק עץ אלון, כבר בגיל העמידה, כשלוש מאות שנה, אך חזק ופורה. בשנים מסוימות הקרקע מתחתיו מכוסה בבלוטים, כמו קרום קרח. והנה שמורה לא יסולא בפז: מאגר של לוחות גיר, שהתגלו בקיץ שעבר במקרה באמצע שדה שהייתה מכוסה דשא גבוה, בחור שהיה פעם מרתף. הקירות היו עטופים בלוחות והרצפה הונחה, רובם קרסו מזמן. חמש פעמים "UAZ" שלנו עם קרוואן עשה טיולים עד שהביא את האוצר הזה.בקרוב יונח שביל מחוץ לאריחים, והם יקבלו חיים שניים. היסודות הישנים והגבוהים של האדם לשעבר, המכוסה עשב ושיחים, מחכים גם בכנפיים. אני עדיין לא יודע למה זה יהפוך: אולי מערה להתבודדות, אולי זה יהפוך לבסיס לחממה או משתלה. כלום, עמד מאה שנה, תן לו לעמוד במקום.

בשמחה פנימית ולא יוצא מהדרך אני מסתובב בגינה במעגלים, אני מסתכל ולא יכול להספיק מזה. בסוף אני נפגש עם בעלי שמחפש אותי, כבר הסתובב הכל פעמיים ורוצה תה, כי הוא קם מוקדם, לפני עלות השחר, וקצץ עצים, אבל ראה שהזאב פרח, והדבורים, טיפשים אחרי החורף, זחלו לאורך עלי הלבן. אנחנו נכנסים לבית, שותים תה והשמש זורחת דרך כל החלונות ויש חיי קיץ ארוכים כל כך, מלאים בדאגות נפלאות, הכי שמחות בעולם, שאינך יכול לקרוא להן דאגות, אלא פשוט אושר.