גם בר מזל וגם חסר מזל (לגבי תפיסת צלופחים)

2024 מְחַבֵּר: Sebastian Paterson | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-16 13:50

סיפורי דיג

כשאני, יחד עם אחד מחברי לדיג הקבועים, ואדים, הייתי על חוף הים של ריגה, היינו מאוד מעוניינים לתפוס צלופחים על ידי דייגים מקומיים. הדיג של דג זה נחשב כאן (ואולי בכל אזור הבלטי) כסטנדרט של מיומנות הדיג. רק מי שידע לתפוס צלופחים נחשב לדייג מוכר ואמיתי.

בחוף הים היינו רק צופים. אבל, כמובן, הם חלמו על יותר: לתפוס (או אפילו יותר טוב - לתפוס!) דג יוצא דופן זה, מבחינות רבות, מסתורי. כמובן שלפעמים תפסנו צלופחים עם תיקון תחתון, אך אלה היו נדירים למדי, במובנים רבים אפילו לכידות מקריות. רצינו לצוד את הדג המסוים הזה.

לכן, כשחברו של ואדים איגור הזמין אותנו למסע דיג ליד וויבורג: הם אומרים, אנחנו דגים כל מיני דגים, כולל צלופחים, היינו שמחים מדי. ואיך לא יכול להיות מאושר: אחרי הכל, החלום שלנו התגשם.

… הבית אליו לקח אותנו איגור (כפי שהסביר, גר כאן מכר ממכריו - תושב מקומי, דייג מנוסה שידע הרבה על תפיסת צלופחים) היה ממוקם על חוף נמוך, חמישים מטרים ממפרץ המפרץ. בעל הבית, איש חסר תארים כבן שישים, בחולצה דהויה, בגלוש על רגליו החשופות, לא הראה שמחה ולא הפתעה למראהנו, ואף לא הציג את עצמו.

וכאשר איגור תיאר את מהות הביקור שלנו, הוא, מביט מתחת לגבותיו, מלמל איכשהו במעורפל:

אז רצית צלופח?

לא מצאנו מה לענות ולכן שתקנו.

- אוגורק - הוא, כמובן, - המשיך הבעלים לחשוב, - אבל תגיד לי איך אתה הולך למשוך אותו?

… הצבנו מולו את הציוד התחתון שלנו (בעיקר "קרוסלות" ו"גומיות "). הוא בחן אותם בקפידה, הרגיש בידיו והגיע למסקנה:

- כל זה מעניין ועולה הרבה כסף, אבל אני חושב שנדג בחכותיי.

הוא הביא מהאסם כמה מוטות, שהיו מוטות ליבנה, כל אחד מהם באורך של כשלושה מטרים. יתר על כן, היה ברור שבעל המוטות הללו כלל לא דואג למראה שלהם, מכיוון שכולם היו עקומים, ואפילו איכשהו מוקצבים.

לכל החכות-חכות הוא קשר חמש-עשרה מטרים של חוט דיג בשני ווים. בקצוות הוא תיקן משקולות יריעות עופרת ביתיות. למותר לציין כי סוג זה של זאקידושקה פשוט נראה פרימיטיבי בהשוואה לציוד המודרני שלנו, אך לא היינו צריכים לבחור, כי כמו שאומרים: הבעלים הוא אדון.

מכיוון שזו הייתה תקופה נפלאה של לילות לבנים, שרק לזמן קצר הסתיר את הדמדומים הקלים, הלכנו לדוג מאוחר בערב. ירדנו בצורה עקיפה מהבית אל שפת המים, לאחר שהלכנו כחמש מאות מטרים לאורך החוף, עצרנו.

- צלופחים תמיד שומרים כאן, - הסביר המדריך שלנו, - אתה זורק חכות לכל אורך הקו לאורך הדשא. הפיתיון - הנה, - הוא הוציא מהתיק והניח על האדמה צנצנת זכוכית בנפח שלושה ליטר עם קרפיון קטן.

הוא עצמו לא התכוון לדוג, והגביל את השתתפותו רק בעצות: איך הכי טוב לשים פיתיון חי על הקרס ולזרוק נכון את ההתמודדות.

העקיצות החלו תוך קצת יותר משעה. ואדים היה הראשון שתפס צלופח של חצי מטר.

- שים את הצלופחים בשקית, אך קושר אותם היטב, - יעץ המדריך שלנו. - יש לי שקית עם אטב מאובטח, הדג לא ילך משם לשום מקום, - אמר איגור בביטחון. הוא נשא את התיק מתחת לשיח, תריסר צעדים מהחוף. שמנו שם את הדגים.

לאחר זמן מה איגור היה בר מזל, ואז שוב ואדים. לבסוף, קיבלתי גם ביס! … הקו התעוות בהתחלה, אך מיד נחלש. תפסתי מוט-מוט, אבל ברגע שהתור היה מתוח, הדג התחיל למהר, מייד התחלתי למשוך את ההתמודדות לעברי. בשלב מסוים, הרגשתי שאין שום דבר על הקו, כי זה פשוט צנח. "האם זה באמת נעלם?" - חשבתי בעצב, ממשיך מכנית לבחור את הקו. כשנותרו רק שני מטרים להוציא, ממש על החוף הרגשתי שוב משקל אלסטי. וכך אני בקושי יכול להחזיק בידיים דג חלקלק ומתפתל.

לאחר מכן הנשיכות נפסקו. אבל אחרי שעה וחצי דגנו עוד שלושה צלופחים. ואז שוב נבחה. חיכינו בסבלנות, אך ללא הועיל. חוץ מזה התחיל לרדת גשם. הייתי צריך לסיים לדוג. אספנו את ההתמודדות, איגור הלך להביא את התיק ו …

איפה הדג? - הוא הביט בנו בשאלה.

ואדים ואני מיהרנו אליו. התיק רוכז, אך לא היה בו שום דג! עדיין לא האמין למה שקרה, איגור החל לזחול על הדשא סביב השיח ואף גרף חול בכמה מקומות. אבוי, הנמלטים דמויי הנחש שלנו ממש שקעו במים.

לא אוכל סוסים. אמרתי לך לשים צלופחים בתיק. אז בתיק. ואתה … - המדריך שלנו סיכם את הדיג.

כמובן, היינו נסערים מאוד מכך שהתבררנו ככאלה באנגלים. כל שנותר היה להתנחם בעובדה שחלומנו התגשם - לתפוס צלופחים. נתפס, אך לא דווח …